ארכיטקטורה של מערכות מידע

מתוך WikiBook

ארכיטקטורת המידע: מבנה היחידות הפיזיות, עליהן מושתתת המערכת – מעבדים, ציוד היקפי וקווי תקשורת לקשרים בין יחידות אלה(נוימן, 2001, 199). ארכיטקטורות המידע נבדלות זו מזו במושגים של רמות ביזור, קרי – האצלת סמכויות מהמחשב המרכזי, ליחידות המשתמשים( סמכויות כגון עיבוד נתונים, אחסון מידע וכו'). עם כניסת מערכות המידע לארגונים, האחריות כולה הייתה על מחשב ראשי אחד, אשר היה מקצה משאבים למסופי המשתמש. עם התפתחות הטכנולוגיה, ניתן היה להבחין בתהליך של ביזור הפעילויות מהמחשב הראשי למחשבים אישיים בעלי יכולת עיבוד עצמאית, והסרת התלות בטכנולוגיה ומגבלותיה. תהליך הביזור היה לעיתים כל כך קיצוני, עד אשר לא היתה כל בקרה מרכזית במערכות אלו – מערכות מפוזרות. הביטוי הראשון לביזור מערכות, ניכר בארכיטקטורת שרת\לקוח. זוהי ההתפתחות המשמעותית ביותר בשנים האחרונות בתחום זה, בין הלקוח – מבקש המידע, ובין השרת – נותן המידע(אשר מאוחסן ומעובד אצלו). ראוי לציין, כי לקוח מסוים, עשוי להיות גם שרת בפעולות מסוימות, ולהפך. כאשר מערכת מידע נכנסת לארגון, אין תהליך זה נעשה באופן חלק ומהיר. כאשר ארגון בוחר מערכת מידע עליו לקבל מספר החלטות:1 - סיווג הפעילויות בארגון, לתחומי פיתוח, תפעול ובקרה.2 – קביעת רמת הביזור לכל פעילות ופעילות, תו"כ חלוקת טווח האחריות בין המשתמש ליחידה המרכזית.3 – החלטות סופיות והבאה לאישור ההנהלה, כאשר האחרונה אחראית לחפוף את עובדיה על המערכת הנבחרת. מערכות המידע עברו מספר גלגולים עם התפתחותן: בתחילה, מערכות המידע היו מושתתות על מחשב ראשי אחד. התפתחות אמצעי החומרה, והוזלת העלויות הכרוכות בהן, הביאה לביזור המערכות, ולעצמאות יחסית של יחידות המשתמש. מעט לאחר מכן, התפתחו תשתיות התקשורת, אשר הביאו לנסיגה מסוימת ברמת הביזור. כיום, התפתחות הטכנולוגיה הגיעה למצב שניתן להתגבר על חסרונותיה. כעת – כל ארגון יכול לבחור בין טכנולוגיות וארכיטקטורות שונות, מבלי להיות כפוף למגבלותיהן.

נערך ע"י איילת ברמן וזיו ניסים